מתוך מאמר של מוקי צור על הפילוג בקיבוץ

סיפור פילוגי תנועות נוער, קיבוצים , תנועות קיבוציות ומפלגות פוליטיות מלווה אותנו שנים ארוכות. המחירים ששולמו הם אדירים . לא רבים אוהבים לדבר עליהם כי אחת מהתכונות של פילוגים היא שבחלוף השנים אין הם נראים כמתקבלים על הדעת. כיצד קורה שאנשים הקרובים ביותר חברתית, שהיו שותפים במשימות, אפילו בני משפחה מתרחקים זה מזה באופן כה דרמטי? כיצד נפגמים יחסים באופן שאי אפשר להיחלץ מן המלכוד? כיצד משתלטת הסטיגמה, פורץ החרם ובעקבותיו השתיקה וההשתקה? כעבור שנים מתברר לכל השותפים כי 'השטן נכנס ביניהם' כלומר הם לא כל כך יכולים למסור לזולתם מה קרה. הנסיבות השתנו והסיבות לפילוג כבר לא נראות בעיני שני הצדדים. מבחינה זו הפילוג דומה למעשה של אהבה עזה ושרירותית, שנראה שאין לה נימוקים. האם הפילוג הוא העונש על הקמת מגדלי בבל של ציפיות ? או אולי שבירת כלים נזעמת המגיחה מתוך דיכאון גדול ? האם זהו תהליך הנובע מאינטרסים מיובאים או מתוך אובדן פנימי של שפה משותפת? האם הוא מפלה אידיאית או טעות בהערכת מצב?

האם בירור מחודש יוכל להתיר את הקשר הזה ולהפוך אותו מפולקלור של רעל העובר מדור אל דור לברית מחודשת בין דורות?

קורותיו של הפילוג בתנועה הקיבוצית הוא פרק עלום יחסית. מדובר מעט אך מורגש רבה. הוא מופיע בסיפורים הנמסרים מפה לאוזן , בתמיהה העצמית, בחוש ההומור. גם ברגעי הכרעה פחד הפילוג וצלקותיו עלולים לשתק ולאיים.

שורשים תרבותיים

הפילוג והחרם אינם תופעות חדשות. הם פועלים בכנסיות ,במסגדים ובבתי כנסת, במסדרים דתיים במזרח ובמערב, בתנועות מהפכניות, בניסיונות להחזיר עטרה ליושנה ובמאבקים להביא בשורה חדשה. בעם היהודי נרשמו פרידות בין יהודה וישראל וגלות עשרת השבטים, בבית שני היו צדוקים התפלגו מפרושים, איסיים ממשיחיים, בייתוסים , בית הלל מבית שמאי, פילוגים הביאו למלחמות אזרחים בתקופת המרד הגדול, ובגולה התפלגו קראים ורבניים, שבתאים, פרנקיסטים, חסידים והמתנגדים . בין החסידים עצמם התהוו אינסוף פלגים, חצרות. צדיקים נאבקו זו בזו גם כאשר עמדו יחד מול רבנים מטעם ממשלת הצאר ומוסרניקים היוצרים פדגוגיה אלטרנטיבית . הרבה פעמים הפילוג לא הסתיים בחרמות וגידופים ובהקמת בתי כנסיות חדשים. אפילו לא בהפיכת כשר לטרף. היתה גם הלשנה ומסירה לידי השלטונות הלא יהודיים שבידם היה הכוח לאסור ולהגלות.
במאה העשרים המשיך הפילוג לפעול בין משכילים וחרדים , בין חובבי ציון לסוציאליסטים, בין גרסאות שונות של ציונות מדינית ומעשית, בין גרסאות שונות של ציונות סוציאליסטית לבין שומרי חומות טוהרת הלאום כנגד אוניברסאליות קוסמופוליטית. פילוג היה בסיס לבית המכוון מול בתים אחרים. אלטרנטיבה . מפלגות ערבו לחבריהם והעניקו להם בימה לעומתית. המשותף בין כל הפילוגים הללו היא העובדה כי הם לא מבקשים הכרעה דמוקרטית ענווה וקשה, אין הם נרגעים בניסוח חילוקי הדעות ושיחה אודותיהם. הם ממסדים העדר יכולת להשפיע איש על רעהו בדרך של לימוד חברי, קביעת סדר עדיפויות, דחיית פתרונות מתוך אמונה כי אי פעם יכולה להגיע שעתם. בפילוגים תנועות ואנשים נשברים והופכים לקנאים. הקנאות לא נובעת מעודף אמונה אלא מהרצון לאחות מבפנים אמונה שבורה שנופצה לרסיסים. לעתים הניפוץ לא מגיע דווקא מהנושא עליו הדעות חלוקות. הוא פורץ ממעמקים שלא תמיד נהירים למתפלגים עצמם. הם נושאים תוקפנות לא פתורה ומוציאים אותה על סביבתם בנושאים שנראים קטנוניים ושוליים.
היסטוריונים מגלים לנו כי בחברות בעלות מתח רעיוני דתי גבוה נגרמות תאונות למכביר. התאונה היא הפילוג. כך קרה בין פסיכולוגים, אמנים, בעולם האקדמי. קבוצות רעיוניות קוראות את העולם דרך המתחים הרעיוניים שהן יוצרות.

ברל כצנלסון האמין כי היצר הפלגני בעם היהודי הוא חלק מתרבות הגלות . הוא קיווה שהמפעל בארץ יאחד את השונים אך הוא היה מודע לכך כי המתח לקראת העתיד עלול לעורר את 'השטן המרקד' דווקא במקום בו רוחש האידיאליזם והתום. כשהוא עצמו ניסה לאחד את המתפלגים לא פעם מצא עצמו שופך שמן על המדורה.

לכתבה המלאה לחצו כאן